השבוע, באמצע דו שיח טקסטואלי-ויזואלי מעצבן עם מידגו'רני, נזכרתי בשלומי.
לפני כך וכך (ועוד כך) שנים, כשהייתי בתפקיד שהיום היו קוראים לו מנהל מוצר מתחיל, היה לי שותף מעולה בצד הפיתוח, שלומי. חוץ מהעובדה שהוא זריז כמו שד, מבין בכל תחום טכנולוגי שאתם מדמיינים ואיש עם חיוך ענק, הוא גם אחד השותפים הבודדים שלי לתחום חדש שהארגון נכנס אליו. היינו בערך חמישה אנשים שהכירו את התחום החדש הזה מבחינה טכנולוגית ומבחינת הפוטנציאל, כך שמעגל ההתייעצות שלנו היה מצומצם מאד.
יש הרבה יתרונות במצב הזה – יש המון חופש ליצירתיות ולעצמאות; אף אחד לא יודע בדיוק למה לצפות, כך שכל דבר חדש הוא הצלחה; אפשר לפתח דברים חדשים במהירות ועם פחות בירוקרטיה; ולכל אחד מאתנו היתה יכולת השפעה עצומה.
אבל משהו אחד היה קצת יותר מורכב. איך בונים תהליך עבודה שבו אנחנו יודעים מי אחראי על סדרי העדיפויות של הפיצ'רים החדשים? ואיך יודעים בכלל מה הפיצ'רים החדשים כשיש עדין הרבה עמימות וחוסר בהירות?
אני זוכר פגישה אחת מרתקת, שאליה הגעתי עם שרטוט מדויק של מסך שבו מוצגים נתונים חדשים שרצינו להשיג ולהזרים למערכת. לא ידענו עדין מה יהיו הכמויות, אילו פרמטרים יהיו לכל נתון וכיצד הוא ישתלב עם שאר הנתונים שעמדו לרשותנו. זה לא הפריע לי להגיע עם דרישה ברורה – ככה אני רוצה לראות את הפיצ'ר!
שלומי הסתכל, חייך ושאל: ראית כבר איך נראה הנתון הזה? אתה בטוח שזה מה שאנחנו רוצים לעשות איתו? אולי תספר לי מה הבעיה שאתה חושב עליה ונחשוב ביחד איך אפשר לפתור אותה באמצעות הנתונים החדשים?
החיוך והשימוש ב"אנחנו" עשו את העבודה. נשארנו לעבוד על ביחד עד אמצע הלילה. במקום להתווכח על הפתרון שאני הצעתי, חזרנו למגרש של הבעיה, הגדרנו אותה מחדש, ניסינו בלייב כמה וכמה פתרונות, עד שמצאנו אחד שגם עובד מבחינה טכנולוגית וגם נראה הגיוני מבחינת התהליך העסקי. אה, כן, שכחתי את אחד היתרונות הכי גדולים כשנמצאים בעולם טכנולוגי חדש – כל המערכת היא מגרש משחקים אחד גדול, ואפשר אפילו להעלות לייצור גרסא חדשה בלי לחשוש שנפגע במשהו תשתיתי. פשוט כי אין עדין משהו תשתיתי…
—
למה נזכרתי בשלומי כששיחקתי עם מידג'ורני?
נאבקתי השבוע במידג'ורני בנסיון לייצר תמונה ספציפית שהיתה לי בראש, של פסל אבסטרקטי שיהיה קשה לתאר במילים את קווי המתאר שלו. התמונה אמורה להשתלב בשיעור בנושא תקשורת, כחלק מרצף של מספר תמונות "מוזרות" נוספות. במהלך השיעור המשתתפים עובדים בזוגות, כאשר רק אחד מהם רואה את התמונה ועליו לתאר אותה במילים בלבד לבן או לבת הזוג.
התמונות האחרות ברצף הן קבוצת הולוגרמות של דימויי סייבר, תמונה מטושטשת של קבוצת אנשים עצומה על מעבר חציה בעיר גדולה, ציר זמן מפורט של קבוצת אירועים היסטוריים ועוד. המון פרטים, קשה לדעת אפילו מהיכן להתחיל את התיאור ואיך לאפשר למי שרק שומע את התיאור המילולי להצליח לראות גם את התמונה המלאה.
חשבתי שאני יודע מה אני רוצה. אפילו אמרתי לו, למידג'ורני, שאלו הנתונים שאני רוצה וככה אני רוצה לראות אותם "בתוך המערכת". לא הצליח לי. ככל שהייתי יותר מפורט – ככה התמונה הפכה דווקא פחות דומה למה שאני ראיתי בדמיון, והייתי פחות מרוצה מהתוצאה.
ואז נזכרתי בשלומי. תגיד מה הבעיה, אל תגיד לי מה אתה רוצה.
הכנסתי פרומפט חדש: "חידה מפתיעה". וחיכיתי שהוא יפתיע אותי, והוא באמת הצליח – אחת מארבע התמונות שקיבלתי היתה זו שאתם רואים כאן – לא לגמרי הפסל האבסטרקטי שאני רציתי – אבל תמונה שתעשה בדיוק את העבודה בתרגיל התקשורת הזוגית שלי.
לא תמיד הגישה הזו נכונה – במידג'ורני וגם בפרויקטי פיתוח. לפעמים אנחנו באמת יודעים מה אנחנו רוצים, בעיקר כשכבר יש נסיון, כשכבר יש נקודת השוואה, כשהערך למשתמש הקצה ברור. במקרים כאלו – עדיף להתעקש עם מידג'ורני או עם הצוות על התוצאה הספציפית.
אבל אנחנו עדין בשלב של מגרש המשחקים – תרשו לו להפתיע אתכם לפעמים, ובעיקר – ספרו מה הבעיה שלכם, ואולי תצליחו לפתור אותה ביחד.
—
שלומי הוא לא רק שלומי עצמו, אלא שם קוד לכל חבורת החלוצים המופלאה של תחילת הדרך (שמותיהם שמורים במערכת, אבל הם יודעים מי הם). המפגש הלילי שבו ישבנו ביחד לפתור את אותה בעיה של נתון חדש – הוא יזכיר לי תמיד שלא הכל מכתוב מלמעלה ושיש הרבה מקום להפתעות!
