אתמול ראינו בטלוויזיה עוד כתבה על המלחמה במזרח אירופה, ותוך כדי הכנו פיצה וגם סלט לארוחת ערב, למרות שהיה עדין מוקדם. מי אוכל ארוחת ערב ב- 21:00 חוץ מזקנים? גיא לא היה מרוצה מהפיצה, ואפילו צחקנו על זה שהיא יותר דומה למצה שלא תפחה, אבל כבר אין ברירה ולא נחכה עוד שעה כדי לנסות להתפיח בצק חדש. רצינו להספיק לאכול מהר.

הפיצה-מצה בתנור, יש לנו כמה דקות. נוני אחותי היתה אצלנו והיא הציעה שנשחק בינתיים ב"חמש דקות", כי זה ממש הזכיר לה את הכתבה על המלחמה. ראו שם אנשים שעזבו את הבית שלהם בגלל ההפצצות והם היו בדרך לעיר אחרת או למדינה אחרת. כולם החזיקו משהו ביד – מזוודה, תיק, שקית, ילדים.

–

זה משחק פשוט, היא הסבירה. יש לכל אחד מאתנו חמש דקות לארוז את מה שהוא היה לוקח איתו אם הוא היה צריך לעזוב את הבית תוך חמש דקות.

נוני מכירה אותי ממש טוב. היא אפילו מכירה את השריטה שיש לי בגב, שאמא ואבא לא ראו אף פעם. היא גם יודעת שאני אנסה להתחכם, אז היא אמרה שיש שני כללים נוספים. הראשון הוא שאסור להגיד שאורזים משהו כללי כמו "בגדים" או "מזכרות", אלא צריך להיות מאד ספציפי, כי כל דבר כזה תופס מקום של משהו אחר. גם אסור להגיד שלא לוקחים כלום, ושהכל יישרף, אלא אם את נמצאת בבסיס שהיא שירתה בו ואז זה בסדר.

הכלל השני הוא שזה לא משחק דמיוני אלא שצריך לארוז באמת. וכדי שזה יהיה אמיתי, החמש דקות שלנו כבר התחילו כשהיא הציעה לשחק (מסתבר שאסור לסרב לשחק כי זה נחשב התחמקות ובזבוז זמן). כדי שזה יהיה לגמרי אמיתי, החמש דקות כוללות גם את הזמן שלוקח לנו לחפש איך לקחת את הדברים, כמו למצוא את המזוודה או לרוקן את התיק של הטיולים.

–

האנשים שירדו ללובי של הבניין הגיעו תוך פחות מחמש דקות, והם גם לא שיחקו, אז נראה לי שבגלל זה הם היו בלי תיקים, חוץ מפאני מקומה 8, שירדה עם תיק צבעוני שלא יוצאים איתו מהבית אם רק הולכים לסידורים או לקניות. הם הביאו איתם את הילדים, וזה היה מוזר כי זה היה לפני הרבה שנים, כשהייתי קטנה, וילדים היו משחקים ליד הבניין בלי הורים.

–

אני התחלתי ישר לשחק והלכתי לארוז בשקית בד גדולה. אין לי ילדים, אז לפחות הדילמה הזו נפתרה. חשבתי לשניה לקחת רק את הטלפון ולצאת גדולה, אבל אז חזרתי וזרקתי לשקית הבד גם את הלפטופ של העבודה, כי לא בא לי לשחזר אחר כך את כל מה שאני עובדת עליו, כמו שקרה כשגנבו לי את הלפטופ הראשון שלי. אחר כך נכנסתי שוב לחדר ולקחתי את המטענים ומפתחות וקופסא של אדוויל, כי רציתי להגיד לגיא שלברוח מהבית זה כאב ראש אחד גדול ולראות את החיוך שלו. נראה לי שזהו, וזה אפילו לא היה כבד.

–

גיא לא שיחק. חשבתי שהוא דואג לפיצה, אבל כשנגמרו חמש הדקות שלי והצלתי את כל הרכוש שחשוב לי הוא אמר שזה לא בגלל זה. יש לו חבר שגר באיזה יישוב ליד ירושלים, שיש לידו הרבה שריפות, ופעם הוא הראה לגיא שלמשפחה שלו יש ארגז מוכן ליד הדלת עם כל מה שלוקחים מהבית כשיש שריפה. כי מסתבר ש"חמש דקות" זה שם טוב למשחק אבל שם רע למציאות. לפעמים יש גם כמה שעות, אם יודעים שמתקרב איזה אסון כמו סערה או מלחמה, אבל לפעמים זה בא בשניה, ואם לא יצאת בזמן נשרפת. כמו פיצה, הוא אמר, ואני חשבתי שזו בדיחה יותר טובה מהאדוויל שלי.

–

לא התכוונתי ללחוץ על הכפתור בלובי. הייתי בת תשע או עשר ושיחקתי עם כמה חברות בכניסה של הבניין החדש שרק עברנו אליו. זה היה רב קומות בודד, ולא היו אז הרבה כמוהו בשכונה. לא כמו היום. והיה לנו משעמם אז לחצנו על כל מיני כפתורים בארון חשמל ואחר כך בארונות שלידו, עד שהתחילה האזעקה, וכל השכנים ירדו ברגל, וגם דודו שקיווה שיש באמת שריפה.

ואני לא סיפרתי שזו אני, והחברות שלי לא אמרו גם הן, כי ככה חברות צריכות להגן אחת על השניה. רק כשעלינו הביתה בכיתי כי נבהלתי, וגם כי ראיתי שאנשים פחדו לחזור לדירות שלהם, אפילו כשהכבאים אמרו שהכל בטוח ושישלחו את החשבון.

שכחתי מזה בכלל. נזכרתי היום.