הרבה פילים בחדר

מדיניות השקעה היא לרוב תהליך חוצה-ארגון, ויש בו תמיד מתח מסוים בין רצון לשמר אחידות בין יחידות שונות לבין הצורך להחליט על פי הייחודיות של כל אחת מהן ולהסתכן בטענות על חוסר השיוויון.

בפרקטיקה של דיונים כאלו יש לשקלל גם דיון פתוח על הקריטריונים לתעדוף ההשקעות – האם נכון לקחת בחשבון את יכולות הניהול או את הכישורים הקיימים של כח האדם בכל יחידה, שאינם שווים? האם לבצע יותר השקעות ביחידות ה"חזקות", מכיון שיוכלו לממש אותן בהצלחה, או דווקא ב"חלשות" כדי לסייע להן לסגור פערים ולצמוח?

נמחיש את הדילמה הזו באמצעות דוגמא אחת בלבד, שהיא מעגל הקסמים של שידרוג תשתיות. נניח שעברתם לדירה חדשה, ישירות מהקבלן. היא בנויה לפי מיטב התקנים החדשים, מצויידת באביזרים חדישים ורמת האמינות של המערכות בה גבוהה מאד. השקעתם בה לא מעט משאבים, ובמקביל צמצמתם הוצאות תפעול רבות שהיו לכם בדירה הישנה – מצוין!

כמו בדימוי המכוניות שאיתו פתחנו – אתם כנראה תרצו לשמור על רמת תחזוקה וכשירות גבוהה, אבל אלו מחייבות עוד משאבים. דמי ועד הבית עלו בהתאם. מעתה והלאה כנראה תרצו גם לשמור על סטנדרט גבוה בדירה ולכן ריהוט מהדירה הישנה יוחלף בהדרגה לריהוט חדש, אבל יקר יותר. והאיבזור החדש של הבית? אותו כבר מראש תרכשו כך שיתאים לטכנולוגיות החדשות שהטמעתם ולעיצוב המשודרג, שעולה יותר.

נפוץ מאד לזהות את מעגל הקסמים: השקעה גדולה תחייב גם בהמשך השקעות גדולות; תשתיות ישנות מחייבות המשך תחזוקה או השקעות גדולות כדי "לדלג קדימה".

אין תשובות קלות בדיון הקצאת המשאבים הזה – הוא חייב להיות מחובר לאסטרטגיה הארגונית ורצוי מאד שיתבסס במידה רבה, גם אם לא מלאה, על קריטריונים שמאפשרים השוואה בין היחידות השונות ומדידת תוצאות הדוקה של תוצרי ההשקעה. מעל שכבת הקריטריונים השקופים, הברורים והמדידים יש תמיד מקום לדיון "רך" יותר, שבו יש מקום לשיקולים סוביקטיביים, אך אלו לא יכולים להיות היחידים.

מה שבטוח הוא שהאופציה של חלוקה על בסיס הנחה שגויה שהארגון מורכב משישה פילים זהים היא כנראה הגרועה ביותר. זהו את הפילים השונים והשקיעו בהם בהתאם לשונות.