תהיו רגישים. אפילו אני, שיש לי אישור רפואי שאני רגיש לכל, נפלתי בזה פעמיים לפחות באותו שבוע.
במהלך השירות הצבאי גיליתי שאני רגיש לקור. אחרי סדרת בדיקות קצרה ניגשתי לרופאה שכתבה עבורי את סיכום ההמלצה והיא שאלה: "תזכיר לי, למה אתה רגיש?"
"לקור", עניתי
אבל היא לא שמעה טוב, ורשמה בטופס "הנ"ל רגיש לכל"…
—
אני לא בטוח שאני דוגמן הרגישות האולטימטיבי. די בינוני בזה. אבל השבוע נתקלתי בשתי תזכורות – אחת עצובה ואחת שמחה – למה דיאגרמת הוון הזו של דניאל אברהמס היא כל כך מדוייקת.
לכולנו יוצא שאנחנו תלויים במישהו אחר שיעשה פעולה כלשהי, שעבורנו נראית פשוטה ומהירה. גם אני חיכיתי לאחרונה שמישהי "תואיל בטובה" לשלוח מייל שסיכמנו עליו כבר מזמן לרשימת התפוצה הרלוונטית. עבודה של דקה, לא?
רגע לפני ששלחתי הודעת ווטסאפ כועסת בקבוצה הרלוונטית, החלטתי לשאול מישהו שעובד איתה אם הוא יכול לעזור ולבקש ממנה לעשות זאת בהקדם. התשובה שלו היתה: "היא תהיה כאן רק מחר, אחרי השלושים של בן הזוג שלה". התנצלתי, השתתפתי בצערה והודיתי על ההחלטה הכמעט אקראית לפנות אליו ולא אליה. אני ורשימת התפוצה הם הדבר האחרון שמעניין אותה כרגע.
יומיים לאחר מכן, בפרויקט אחר, אני מבין שטרם הועברה לקבוצת המשתתפים בו רשימת ההכנות שנדרשות לאירוע שמתחיל מחר. שוב אני מדמיין על עבודה של דקה שהשותפה הרלוונטית בטח כבר היתה יכולה לבצע מזמן.
אני שולח לה הודעת ווטסאפ ומחכה ומחכה ומחכה. אחרי שהתייאשתי – פתרתי את העניין דרך ערוץ אחר והתחלתי לדמיין איך אעיר לה על כך בציניות קלה כשניפגש. חולפות כמה שעות והיא עונה: "טופל. ההודעה שלך הגיעה כשהייתי מתחת לחופה"…
עניתי את התשובה האפשרית היחידה – "וואו! המון מזל טוב!" ואמוג'י תואם.
מה אנחנו יודעים על מה שעובר על אחרים?
תהיו רגישים לכל. כמוני…