חוק פו צריך להיות חוק מדינה (-:

ואז הגיע הצ'וריסו וקפץ לראש הרשימה. מה?

בשנה הבאה אעביר באחד ממרכזי המחוננים קורס בנושא חוקים אפונימיים – אותן תופעות ואבחנות מופלאות על העולם סביבנו שקרויות על שם מי שגילה אותן. כולנו מכירים את חוקי מרפי, עקרון פארטו, חוק מור, העקרון הפיטרי ועוד. נכון שלרוב לא מדובר בחוקים שאובחנו בצורה מדעית או שהוכחו באופן אבסולוטי, אבל אנחנו נוטים לקבל אותם לפחות כמאפיין באופן רחב את המציאות שלנו, לפחות ב- 80% מהמקרים…

חוץ מהמתחכמים שבינינו, שמנסים להוכיח את ההיפך.

לא תכננתי לכלול את חוק פו ברשימה, אבל הצ'וריסו שנתקע השבוע בגרון של המדען הצרפתי אטיין קליין הכריח אותי לשלב אותו באחד השיעורים.

על מה מדובר?

ב- 31 ביולי צייץ אטיין קליין תמונה של אוביקט עגול בצבעי אדום-חום-כתום וציין כי מדובר בכוכב פרוקסימה קנטוארי, כפי שצולם על ידי טלסקופ החלל ג'יימס ווב. הוא גם ציין במיוחד את הפרטים הרבים שניתן לראות בתמונה. "עולם חדש מתגלה מדי יום".

התמונה נראית משכנעת מאד לעין בלתי מקצועית, אבל בפועל מדובר בצילום של פרוסת נקניק… הציוץ זכה לאלפי שיתופים ולמעל 16,000 לייקים, אבל במקביל עורר תמיהות אצל אחרים. אחת הסיבות לתמיהה היתה שהתמונה לא פורסמה על ידי נאסא, שמפעילה את הטלסקופ, שהחל ממש לאחרונה לשגר לכדור הארץ תמונות מרהיבות מהעבר הרחוק.

אטיין קליין הוא מנהל מחקר בוועדה לאנרגיה אטומית של צרפת. הוא דמות מוכרת בקרב הקהילה המדעית ויש לו מעל 90,000 עוקבים בטוויטר. הזעם שהופנה כלפיו לא היה על כך שמדובר בבדיחה לא משעשעת, אלא על כך שמדען עטור פרסים לא יכול להרשות לעצמו לפרסם מידע כזה מבלי לציין שמדובר בבדיחה.

בעקבות הביקורת נאלץ אטיין לפרסם התנצלות, ואף ניסה לנצל את הסיטואציה המביכה כדי לקדם אג'נדה חשובה. הוא הסביר שמדובר ב"בדיחה של מדען", שאפילו אינה מקורית, ושמטרתו היתה לעורר מודעות לכך שיש לקבל בזהירות גם טיעונים שמושמעים על ידי אנשים בעמדות סמכות. בהמשך אטיין גם פירסם בחשבון הטוויטר שלו תמונה אמיתית שפירסם טלסקופ החלל.

מתלבטים אם להוסיף סמיילי להודעות שלכם? אתם צודקים

קשה לפעמים לזהות הומור, ציניות וסרקזם בטקסט כתוב. שתיים מהסיבות המרכזיות לכך היא היעדר אינטונציה וחוסר היכולת לחבר הבעות פנים לתוכן עצמו. זה נכון לגבי כתבים עתיקים ואפילו בתנ"ך. נסו, למשל, לקרוא את דבריו של אליהו שמטריל את נביאי הבעל בכרמל, כשהוא מציע להם לקרוא בקול רם כדי להעיר את אלוהים: "אולי ישן הוא ויקץ".

זה נכון גם היום, בעידן המדהים של בינה מלאכותית שבו אנו חיים. זיהוי של הומור או סרקזם היא אחת המשימות הכבדות ביותר בעיבוד שפה טבעית, ולמרות התקדמות בתחום, אנחנו רחוקים עדין מיכולת אוטומטית להצליח במשימה הזו ברמה טובה.

העולם האינטרנטי והרשתי מרובה הטקסט שבו כל אחד מאתנו יכול (ורוצה…) להביע את דעתו ועמדתו על כל דבר כמעט, בעיית הזיהוי של כוונת הכותב הופכת קשה עוד יותר.

כבר ב- 1983 המליץ הגולש ג'רי שוורץ ברשת Usenet להימנע מהערות סרקסטיות או סתמיות, ובוודאי אם עושים זאת ללא סימן מוסכם שימנע אי-הבנות. "לא משנה עד כמה הסאטירה ברורה לך, אל תתפלא אם אנשים יקבלו אותה ברצינות".

הפתרון שכבר היה נפוץ באותה עת היה השימוש בסמיילי המורכב מתווים:   🙂  . השימוש המוכח הראשון בסמל להצגת פנים אנושיות מיוחס לסקוט פאלמן ב- 1982. עם התפוצה של הטלפונים הניידים והפריצה של האמוג'ים הצבעוניים מיפן לכלל העולם – יש לנו היום הרבה יותר אפשרויות להמחיש למי שקורא את הטקסט שלנו שלא התכוונו למשמעות המילולית של הטקסט. אתם עדין יכולים להשתמש ב 🙂  אם אתם מוכנים לספוג מיד את הכינוי "בומר".

אם אתם מרבים להשתמש בהומור ובציניות בהתכתבויות ברשתות החברתיות, בווטסאפ ועוד – אני די בטוח שאתם מתלבטים לפעמים אם להוסיף אמוג'י שיבהיר את הכוונה, או שזה עלול להוציא אתכם מבאסים או מתנשאים. ברור שברוב המקרים מי שמכירים אתכם יידע מתי אתם רציניים ומתי לא. אבל מה אם הם לא יבינו?

חוק פו עונה בדיוק על ההתלבטות הזו.

חוק פו חייב להיות חוק מדינה (-:

חוק פו קרוי על שם ממציאו, ניית'ן פו, הוא אבחנה מרתקת, שלמעשה משדרגת את ההמלצה של ג'רי שוורץ ומתאימה אותה לשנות האלפיים. חוק פו קובע שבהיעדר בהירות לגבי כוונת הכותב (בדמות טון הדיבור או הבעת פנים) – כל פרודיה או עמדה קיצונית עלולה להתפרש בטעות על ידי חלק מהקוראים כביטוי של הדעה האמיתית של הכותב.

מקורו של החוק בדיון שהתקיים ב- 2005 באתר אינטרנט שעוסק בבריאתנות (creationalism) בנצרות. אחד המשתתפים בדיון כתב "טוב שהוספת סמיילי קורץ, אחרת אנשים יחשבו שאתה רציני". פו ענה לו "ללא סמיילי קורץ או סימן בולט אחר של הומור, לא ניתן ליצור פרודיה על קיצוניות בבריאתנות מבלי שמישהו יחשוב שמדובר בדבר האמיתי".

האבחנה עצמה לא השתנתה מהותית בהשוואה לניסוח של שוורץ ב- 1983. מה שהשתנה והפך את חוק פו לרלוונטי הרבה יותר הוא שילוב של שתי מגמות: מצד אחד, כל מי שמחובר לאינטרנט (כ- 63% מתושבי כדור הארץ) יכול לכתוב מה שהוא רוצה ולשלוח למי שהוא רוצה; מצד שני, לאינטרנט יש חלק ביצירת הקצנה והבאה שלה למרכז השיח, לרבות אלימות, כפי שהוכח כאן וכאן, למשל.

פו התייחס בדיון לדיון על בריאתנות, אך בהדרגה הוכלל והורחב השימוש במושג המשעשע והרציני בו-זמנית לכל תחום אחר.

חוק פו רלוונטי לא רק לדעות אלא גם לעובדות

למעשה, בעידן של פייק-ניוז והיכולת הפשוטה שעומדת בפני כל אדם ליצור תכנים משכנעים ובעלי ניראות מקצועית, חוק פו רלוונטי הרבה יותר מתמיד. מילא אם טעינו בקשר לדעתו או עמדתו של מישהו, אבל מה אם פירשנו לא נכון הלצה או בדיחה שמציגה "עובדה" סאטירית כאילו היא אמת?

בהיסטוריה של אי-ההבנות שמור מקום של כבוד למתיחות אחד באפריל שלא הובנו כראוי. זה נושא ששווה פוסט נפרד, אבל הדוגמאות החביבות עליי ביותר הן מתחום הרכב, ובמיוחד ההצהרה של פולקסווגן שהיא משנה את שמה ל- Voltzwagen.

אבל מה קורה כשהסנסורים שלנו שאמורים לזהות בדיחות א וסאטירה אינם פועלים? כשמדובר באדם שנתפס על פי רוב כרציני ומקצוען ומפיץ בדיחה בתחום המקצועי שלו?

נראה לי שאתם מבינים למה המקרה של אטיין קליין הוא בעייתי יותר מאשר אילו צייצן אחר היה כותב במהלך יום הפינגווין הבינלאומי את "דעתו" על כך שפינגוונים אינם חמודים כמו שמקובל לחשוב והיה שוכח לציין שמדובר בבדיחה.

 

אני לא חושב שאטיין קליין צריך להמנע מבדיחות מעתה ועד עולם.

אני גם לא חושב שחוק פו צריך להפוך לחוק מדינה, ולכן הסמיילי בכותרת.

כל מה שצריך הוא רק להשתמש בו קצת יותר בעולם האינטרנטי.

עד כאן להפעם.