מכירים את האגדה שלפיה ברוקולי מרזה בגלל שנדרשות יותר קלוריות לעיכול שלו מאשר כמות הקלוריות שהוא מכיל? האמת היא שאין הוכחה אמיתית שזה נכון, אבל זה סיפור יפה ויש בו מסר שאפשר למצוא בכמה המצאות מעניינות במיוחד, כולל אפליקציה שלא תאפשר לכם זמן מסך בטיקטוק, אלא אם תעשו כמה שכיבות סמיכה. ובכל זאת, הברוקולי של השכן לא תמיד ירוק יותר.
נעשה סדר, ונתחיל בירקות. כאמור, אין הוכחות מחקריות לכך שישנם מזונות עם ערך קלורי שלילי. בדרך כלל מדובר על ירקות שיש להם ערך קלורי נמוך, כמו סלרי, אשכולית, תפוז, לימון, ברוקולי או כרוב. דיאטה שמבוססת עליהם יכולה להיות אפקטיבית, אבל זה בגלל תחושת השובע, ולא בגלל היקף האנרגיה שמושקע בלעיסה ובעיכול שלהם. אפילו מסטיק אינו בהכרח בעל ערך תזונתי שלילי, מכיוון שלעיסה שלו שורפת 11 קילו-קלוריות בשעה, אבל במסטיק יכולים להיות גם יותר מכך.
איך זה קשור להמצאות מעניינות?
נתחיל בדוגמה קרובה. תעיפו מבט בספסל הזה בתחנת אוטובוס ביפן. החלטתם להיות עצלנים ולא ללכת ברגל? אתם יכולים לנצל את הזמן כדי לדווש בזמן ההמתנה, ולנצל כך את הזמן לטובת פעילות גופנית. יש בעולם מאות ואלפי תחנות אוטובוס עם עיצובים יצירתיים ושימושים לא שגרתיים, כמו שתוכלו למצוא בקישור הזה, אבל הספסל היפני הזה הוא בעצם ספסל ברוקולי, שיש לו מאזן קלורי שלילי…
דוגמאות בולטות יותר בשנים האחרונות הן של מדינות חברות וארגונים ששמו לעצמן למטרה להפחית את פליטת הפחמן שלהן בצורה דרמטית, לאפס אותה או אפילו להגיע למאזן פחמן שלילי. תחת הכותרת הזו אפשר למצוא לא מעט טכנולוגיות לצמצום פליטות או לספיחת פחמן מהאטמוספירה, שמטרתן להשיג יעדים אלו. יש אפילו מספר מדינות שחתימת הפחמן שלהן היא ניטרלית, כמו בהוטן, גבון או מדגסקר (אם כי זה בעיקר בגלל מיעוט פליטות ולא בזכות טכנולוגיות ספיגה מרשימות). מה שמטריד בטרנד הלכאורה "דיאטטי" הזה, הו שחברות רבות משתמשות בשיטות עוקפות כדי לאפס את מאזן הפחמן שלהן: הרבה יותר קל לשתול עוד עצים במקום להתקין פילטרים על ארובות או לאסוף פחמן מהאוויר.
והטריקים האלו הם האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש כשנתקלתי לא מזמן בפרסומת של האפליקציה Clearspace, שנועדה לעזור לנו לצמצם את הסחות הדעת הדיגיטליות שלנו, על ידי שינוי הרגלי צריכת זמן מסך. רוצים לקבל עוד כמה דקות של צפיה בטיקטוק? רדו לעשרים שכיבות סמיכה מול המצלמה של הנייד, והאפליקציה תאפשר לכם לקבל את הפרס.
יצירתי? בהחלט. מייצר מאזן בין פעילות ספורטיבית חיובית לבין זמן מסך במאפייני בטלה? ברור. אבל רק אותי מטרידה העובדה שצילום וזיהוי של תנועות הגוף שלנו כדי להוכיח שאנחנו ראויים לזמן טיקטוק מייצרים מאגר מידע ביומטרי שיש לו לא מעט שימושים פחות חיוביים?
אנחנו כבר מזמן רגילים לכך שכשאנחנו לא משלמים על מוצר – אנחנו המוצר, משפט שנאמר במקור על הפירסום בטלוויזיה בשנות השבעים, ואומץ ב- 2010 לעולם הרשת. אבל אולי הלכנו צעד אחד רחוק מדי?