בסוף השבוע נתקלתי בשני ציוצים שונים, של שני צייצנים שונים, שמשום מה התחברו בראש שלי לאתגר נוסטלגי-עתידני. המסקנה שלי: אין היום יותר איים אבודים, אבל אולי בעתיד יהיו.
הנה הפרטים, נראה אם תסכימו אתי.
הציוצים וההפתעה
בפינה האחת של זירת המחשבות: שאול אמסטרדמסקי המרתק רמז שנדבק בקורונה וביקש המלצות מה לעשות בזמן ההתמודדות עם המחלה.
בפינה השניה: גיל קנל שיגר תלונה בוטה על המוזיקה הישראלית העכשווית, וטען ש"נירמלו פה לקחת אסופה של מילים ולקרוא להם 'שיר'… אין שיר אחד, אחד, שאני יכול להגיד שיהיה להיט 10-20 שנה קדימה. הכל גימיקים חולפים".
המוזיקה הישראלית בשפל חסר תקדים. פשוט אי אפשר לשמוע את זה כבר. וואלה אני נשמע זקן אבל נירמלו פה לקחת אסופה של מילים ולקרוא להם ״שיר״, קולות מוזרים כאלה (פולופופופו נו באמת מה זה החרא הזה?!), אין שיר אחד, אחד, שאני יכול להגיד שיהיה להיט 10-20 שנה קדימה, הכל גימיקים חולפים.
— Gil Kanel (@GilKanel) July 9, 2022
רוב התגובות לשני הציוצים היו צפויות יחסית, אבל היו גם הפתעות מעניינות.
אמסטרדמסקי קיבל לא מעט המלצות על סדרות שכדאי לראות בבינג', פודקאסטים, ספרים וכו' אבל היו גם המלצות לנצל את הזמן לפרויקט בעבודת כפים כמו לבנות אגמון עם דגמים ופרחים או לשמוע את "ההרצאה האחרונה".
קנל קיבל תגובות תומכות של מי שחושבים כמוהו ש"פולופופו" לא יחזיק מעמד לאורך זמן, תגובות נזעמות של מי שקרא לו "זקן" וגם הסברים מנומקים לפיהם גם היוצרים של פעם, שקנל העריך את היצירות שלהם כאיכותיות, לא תכננו ליצור משהו שיחזיק מעמד 30 שנה, וגם עליהם אמרו שהם טובים פחות מיוצרי הדור הקודם.
כמה דקות לפני שנתקלתי בשני הציוצים האלו שאלתי את הבת שלי אם היא מכירה את הסדרה "איים אבודים", שנחשבה לאחת מסדרות החופש האייקוניות של ילדי שנות השמונים שנהנו ממגוון של ערוץ טלויזיה אחד שלם.
היא ענתה, באופן שהפתיע אותי, שלא.
"נו", ניסיתי להזכיר לה משהו שמעולם לא ידעה. "הסדרה שעל שמה נקרא הסרט "איים אבודים" של רשף לוי"
התשובה היתה עדין לא.
כשלון חינוכי שלי, או שעליתי על מוקש בומר?
מי צריך נוסטלגיה?
אני לא בנאדם נוסטלגי, בכלל לא. כמו לכולנו, גם לי יש זיכרונות טובים מהעבר ורגעים טובים שילוו אותי תמיד. אבל אני לא חושב שפעם היה טוב יותר. או רע יותר. ההבדל בין פעם להיום הוא יותר מורכב מאשר השוואה של שתי נקודות על ציר הזמן.
למעשה, אני חושב ששתי הסיבות הכי טובות לחזור לעבר אינן קשורות לעבר.
הסיבה הראשונה היא כדי להבין את מה שקורה היום ובעיקר כדי להבין את ההקשר של מה שקורה סביבנו, למשל להבין אם משהו שאנחנו נתקלים בו כל הזמן הוא מגמה חדשה או משהו שהיה כאן תמיד, ורק אנחנו מזהים אותו פתאום.
הסיבה השניה לחזור לעבר היא כדי לנסות להבין מה יכול לפגוש אותנו בעתיד. נכון, אתם צודקים, העולם לא מתפתח בצורה לינארית ומהפכות לא נוצרות כהמשך ישיר של מה שהיה עד אותה נקודה בזמן; ובכל זאת אפשר להבין מגמות מסוימות אם בוחנים אותן לאורך זמן. למשל את השאלה אם התרבות שלנו מידרדרת או לא…
יצאתי לאתגר קצר – לבדוק אם הזכרון הנוכחי שלי לגבי סדרת המופת "איים אבודים" הוא מוצדק ואם הייתי מקדיש לה היום בינג' בזמן מחלה. אולי נלמד מזה גם משהו על האופן שבו הבת שלי תזכור את תכניות הטלויזיה של היום.
הדבר הראשון שהבנתי הוא שנכנסתי ללופ! "איים אבודים" היא לא סתם סדרת הרפתקאות על ילדים שנקלעו לאי לא מוכר ונאלצו לשחק שם ב"הישרדות". טוני, מארק, דייוויד, אנה וסו-יינג נסחפו לאי שבו הזמן עמד מלכת, מכיוון שהתושבים בו המשיכו לחיות באותה צורה שבה חיו כשהגיעו לראשונה לאי, לפני 200 שנה. אוקי, הסדרה נוצרה ב- 1976, אז עוד מעט זה כבר 250 שנה.
למעשה, אפשר לשאול את הילדים מ"איים אבודים" אם הם חושבים שהתרבות של הדורות שקדמו להם טובה יותר או פחות מזו שהם מכירים. ברור שהיו לילדים יתרונות טכנולוגיים שנצברו עם הזמן, אבל מה זה אומר על השירים שמזמזמת הלן, שנולדה וגדלה באי טאמבו?
"איים אבודים" היא, למעשה, הגרסה המוקדמת של "בחזרה לעתיד"…
האם כדאי לעשות בינג' של "איים אבודים"?
נתחיל בזה שהסדררה כולה זמינה ביוטיוב עם התרגום המקורי מהטלויזיה. אבל, וזה אבל גדול – אני לא כל כך בטוח לגבי זכויות היוצרים. כידוע יוטיוב השתמשה בעבר בהגבלה של 10 דקות לסרטון כדי למנוע הפרה של זכויות יוצרים על סרטים ועל סדרות. ככל שהתפתחה התופעה של תקצירים בני 10 דקות לסרטי קולנוע שוברי קופות, גם תעשיית הקולנוע והטלויזיה העלתה הילוך במלחמה בה: בשנה שעברה אף נשלחו לכלא שלושה אנשים ביפן לאחר שהודו בהפרה המונית של זכויות יוצרים לטובת רווח, והם גם עומדים בפני תביעה אזרחית.
בסדרה יש 26 פרקים. זה לא הרבה, יחסית לסדרות אחרות מאותה תקופה. כתבתי פעם בהקשר אחר על "סטיב אוסטין, האיש השווה מיליונים", שהיו לו 100 פרקים. אבל מצד שני זה גם לא מעט – ל"דובי דוברמן", שהפחיד דור שלם בנסיון ללמד את חוקי התנועה, היו בסך הכל 5 פרקים!.
26 פרקים של 25 דקות זה פחות מ- 11 שעות! אתם יכולים בהחלט לצפות בזה גם במהירות של 1.5 או 1.75 מבלי לאבד מידע, כך שתוך 8 שעות אתם כבר פנויים לאתגר הבא. יום עבודה אחד וסיימתם להשלים פער של שנים, ולעבור לבינג' של "האסיר".
האם זה קשור לאיכות?
האם העובדה שלילדי שנות השמונים יש זכרון קולקטיבי של סדרות טלויזיה (או של שירים "איכותיים") היא תופעה הולכת ונעלמת?
אלו שסבורים שזה המצב משלבים שני סוגים שונים של טיעונים: הראשון הוא שבעידן הדיגיטלי נעלמו חלק גדול מ"מדורות השבט" ולכל אחד מאתנו יש גישה ואולי גם העדפה ליצירות אמנות שמעניינות אות ובמיוחד, כולל כאלו נישתיות. השני הוא שהעידן הדיגיטלי רידד את הרמה והאיכות של מוצרי תרבות (מבחינת שפה, עומק ועוד). לפי הגישה הזו, הסיכוי להיווצרות של זכרון קולקטיבי רחב ומוסכם מצטמצם משמעותית. לא יהיו עוד "שלמה ארצי", "שלום חנוך" או "דאלאס" בעוד שלושים שנה.
אלו שסבורים שהזכרון הקולקטיבי לא ייעלם מסבירים זאת דוקא באמצעות המאפיינים של העידן הדיגיטלי עצמו: היכולת לאחזר מידע בקלות, גם בדיעבד אם לא צרכנו אות ובזמן אמת, היכולת לעבד אותו והיכולת להדהד אותו, יכולים להיות מרכיבי המפתח בהיווצרות של זכרון קולקטיבי מסוג חדש. הוא לא ייעלם, אבל הוא ישתנה.
מעניין מאד בהקשר הזה לקרוא מחקרים שמתחילים להצטבר בתחום היחסית חדש הזה. מכון האינטרנט של אוקספורד מקיים פעילות מחקרית בנושא מזה מספר שנים. לא נצליח לתמצת כאן את כל המידע בנושא, אבל אציין רק חלק מהממצאים של המחקרים המוקדמים בתחום, שבוצעו על האופן שבו אנחנו צורכים מידע על התרסקויות מטוסים ברחבי העולם, על פי ניתוח דפוסי הגלישה לערכי הויקיפדיה שלהם.
מצד אחד, אנשים מתעניינים מאד באירועים "אייקוניים" וחריגים מיד לאחר שהם מתרחשים, ואז מפסיקים להתעניין בהם (ועוברים להתעניין במשהו אחר ברצף המידע הבלתי פוסק). מצד שני, דווקא החזרה אל האירועים האלו, בעקבות אירועים דומים חדשים שהתרחשו באותו איזור או בנסיבות דומות, היא רחבה ומשמעותית יותר מאשר ההתעניינות הראשונית. יש בכך פוטנציאל להיווצרות של זכרון קולקטיבי מסוג אחר, שאינו מתבסס על אירוע חד-פעמי תלוי זמן ומקום.
איך זה יכול לבוא לידי ביטוי באמנות, בשירים ובתרבות? פשוט! גרסאות הכיסוי של שירים, פרקי ה- Next Generation של סדרות וסרטים שהם הומאג' לגרסאות המקוריות יעשו עבורנו את הסינון והעיבוד של מה שיהפוך לזכרון קולקטיבי.
וכן – הם יגיעו לכולם. לא יהיה צורך להמתין לחופש הגדול כדי לראות את הסדרה האהובה. היא תהיה נגישה לכולנו תמיד. ממש כמו זכרון קולקטיבי.
חוב אחרון לפני סיום - האם יש בעולם עדין איים אבודים?
כאן תוכלו למצוא רשימה של איים אבודים – איים ויבשות שלאורך ההיסטוריה אנשים האמינו שהתקיימו אך נעלמו בעקבות אסונות טבע או אירועים מסתורים אחרים.
האי האבוד האחרון שנמצא (על פי מיטב בדיקתי) זוהה בים האגאי בשנת 2016. לפי קבוצת החוקרים שגילו אותו, האי היה אחד המקומות בהם נלחמו האתונאים והספרטנים בשנת 406 לפני הספירה.
אבל הסיבה הכי טובה להיות אופםימיים היא סרט דוקומנטרי ששודר לאחרונה בערוץ דיסקאברי, שבו נטען שכנראה נמצא שהאי האבוד אטלנטיס נמצא למעשה בשטח של האי היווני סנטוריני.
מקווה שזה נותן לכם תקווה לאתר איזה אי בודד עם שבט מבודד שמובל על ידי שליט בשם Q.
עד כאן להפעם.