על קולנוע וזנב ארוך

המשמעות של הנתון הזה היא גדולה. קודם כל, ברמה הערכית והמהותית, כשנותנים לאנשים חופש בחירה תרבותית, ההעדפות שלהם יהיו מגוונות הרבה יותר מאשר רשימה ידועה מראש של מה שנחשב טוב / מעניין / רצוי על ידי הרוב. חשוב לא פחות הוא ההיבט הכלכלי – מי שיספק את חופש הבחירה ירוויח יותר ממי שיציע רק את הרשימה הסגורה של ה"להיטים".

אנדרסון התייחס בעיקר לתחומים כמו מוזיקה וספרים דיגיטליים, מפני ששם מתקיים תנאי בסיסי לכלכלה של "זנב ארוך" – הוזלה ודמוקרטיזציה של יכולת הייצור. קל לייצר מגוון של ספרים דיגיטליים, כי אין צורך בתהליכים יקרים וממושכים של הכנת ספר לדפוס, אין צורך במחסנים לטובת המלאי, ניתן לייצר על פי דרישה ועוד. התנאים האלו לא מתקיימים בעולם הקולנוע.

אבל כאן בדיוק טמון ההבדל בין כסף פרטי לבין כסף ציבורי. תפקידו של הכסף הציבורי הוא לעודד את מה שהשוק המסחרי לא ישקיע בו. לתקן כשלי שוק ולא להתיישר לפיהם.

ועל זה אוסיף עוד לקח אחד מהזנב הארוך של גודזילה. תהליך יצירה הוא לא לינארי, ולא כל מוצר נישה שנשקיע בו בהכרח יוביל לשיבוש שוק ויגדל להיות יוניקורן. את זה יודעים כל מי שעוסקים בעולם היזמות. אבל תרבות של יזמות נוצרת רק מעידוד של כולם, ולא מעידוד של מי שמראש עומדים לרשותו כל התנאים הנכונים. אנחנו לא יודעים מי הם יהיו, אבל חלק מהם יצליחו בסרט השני, השלישי או העשירי. חלק מהענקים של הדור הבא יוולדו מהזנב הארוך, ולא מהמפלצת שכבר כבשה את השוק.