כששואלים אותי מה כוח העל שלי אני עונה לפעמים שיש לי יכולת לזהות פנסים כבויים.
כשאני על הכביש בשעות החשיכה, אני רואה סביבי הרבה נהגים ששכחו להדליק את האורות. לפעמים אלו נהגים שמגיעים מולי, לפעמים הם לפניי במסלול ולפעמים אני מציץ במראה האחורית ומזהה חושך בצורת מכונית.
לא רק שאני מזהה אותם בקלות, קשה לי גם להתגבר על האינסטינקט לאותת להם באמצעות הפנסים שלי כדי שידליקו את האורות. בכל זאת, מדובר בלילה וזה מסוכן להם ולאחרים. כשזה מצליח ופנסי הרכב שלהם נדלקים – אני לא יכול שלא לחייך. שוב הצלתי מישהו מתאונה…
לפני שבוע העברתי סדנא לפורום רחב של ממונים פדגוגיים במשרד החינוך. הצעתי להם לוודא שהם מכירים מה כל אחד מהעובדים שלהם אוהב לעשות, ומה הוא מיטיב לעשות, מעבר לשאלה מה הוא צריך לעשות. בהרבה מקרים אנחנו מגלים שלעובדות ולעובדים שלנו יש יכולות נסתרות או תחביבים נסתרים, פשוט כי הם לא חלק ממה שנדרש במסגרת התפקיד.
באופן לא מפתיע, אם הם יהיו אחראים על משימות שהם אוהבים ומצטיינים בהן – הם יביאו ערך עצום לארגון או לחברה ויתרמו לחדשנות שלנו, גם אם זה לא חלק מהתפקיד הפורמלי. אבל מעבר לכך, באופן קצת מפתיע, ברוב המקרים זה בכלל לא יבוא על חשבון המשימות ה"רגילות" שלהם. כי כשאנחנו עוסקים במה שאנחנו אוהבים וטובים בו – במאמץ קטן יחסית אנחנו עושים שינוי גדול, שמישהו אחר היה משקיע בו משאבים גדולים יותר.
אני טוב בלשים לב לפנסים כבויים בכביש? אז הגדרתי את עצמי כ"נאמן פנסים מטעם עצמי" ואני עושה את זה תוך כדי נהיגה. זה לא עולה לי במאמץ כלשהו, ואם תרמתי אפילו פעם אחת בלבד לבטיחות של נהגת או הולך רגל – מצוין. אוקיי, אז פעם אחת גם סטיתי מהדרך שלי ונסעתי אחרי נהג סורר כדי שידליק אורות, אבל נגמלתי מזה. אני אפילו לא מתרגש אם הנהג לא מאותת לי "תודה" אחרי שהבין למה אני מסנוור אותו.
למה אני מזהה פנסים כבויים? אני יכול להציע שלוש סיבות אפשריות:
הסיבה הראשונה היא שזה חשוב לי באופן אישי. איך אני יודע? כי אני מאלו שנוסעים עם פנסים דולקים כל השנה, בכל נסיעה. התנועה האינסטינקטיבית הראשונה שלי עם התנעת הרכב היא הדלקת האורות.
הסיבה האפשרית השניה היא ההטיה הקוגניטיבית שמכונה "תופעת באדר מיינהוף". המוח האנושי נהנה וסובל במקביל מלא מעט הטיות קוגניטיביות שמפשטות עבורנו את המציאות. אחת מהן היא שדברים שלמדנו או נתקלנו בהם לאחרונה נראים לנו פתאום שכיחים יותר. הדוגמא המוכרת ביותר היא נשים בהריון שמזהות פתאום סביבן נשים הרות רבות אחרות.
מקורה של התופעה בשילוב של מספר הטיות – קשב סלקטיבי, הטיית האחרוניות והטיית האישוש – והתוצאה: ערנות יתר שמובילה לתדירות ששוברת את חוקי הסטטיסטיקה. נסו לספור מכוניות אדומות ותגידו אם זה עובד.
הסיבה השלישית האפשרית מגיעה בכלל ממקום אחר. אולי לא מדובר בהטיה קוגניטיבית אלא ביכולת זיהוי ייחודית של דפוס או תבנית ספציפיים? ב- 2009 חוקרים מהרווארד ומיוניברסיטי קולג' בלונדון בראשות ריצ'ארד ראסל, טבעו את המונח "מזהי על", Super-Recognizers, שמתאר אנשים שיש להם מיומנות חריגה לזכור ולזהות פנים של אלפי בני אדם. יכולת כזו קיימת רק אצל 1-2% מהאוכלוסיה ובתחומים מסוימים היא בעלת ערך עצום.
המקרים הבולטים ביותר שבהם יכולת כזו באה לידי ביטוי היא בקרב שוטרים, ובעיקר כאלו שעובדים ישירות מול אוכלוסיות רחבות, כמו בשיטור קהילתי. במאמר הזה בגרדיאן מסופר, למשל, על השוטר אנדי פופ שזכה בפרס שמוענק לאנשי משטרה שהפגינו אומץ חריג או מסירות יתרה. מה שהוביל להענקת הפרס לפופ היה העובדה שבמהלך חמש שנים בלבד הוא זיהה יותר מ- 1,000 פושעים על סמך תמונות ממצלמות במעגל סגור, מאגרי תמונות של המשטרה ונסיעה בקווי אוטובוס ורכבת שנמצאים בשטח עליו הוא אחראי.
פופ עצמו אמר שהוא לא מבין מדוע קיבל את הפרס, ושהוא לא חושב שהוא מיוחד – הוא פשוט בר מזל להיות בתפקיד שבו הוא יכול להשתמש בכישור המיוחד הזה שלו.
אני לא חושב שאני ראוי לפרס. אני גם לא חושב שבני אדם הם מכוניות, למרות שיש מכוניות שהחזית שלהן מעוצבת (בכוונה או במקרה) כך שאנחנו מזהים אותן כמו פנים אנושיות. אני רק שמח לעשות שימוש ביכולת שממילא יש לי, ועל הדרך אולי לעזור למישהו אחר.
עד כאן להפעם.