השבוע נפגשתי עם חבר ילדות לשיחה על קפה. בעצם לשיחה על החיים. דרכינו נפרדו בסוף התיכון, וכל אחד מאתנו בחר בדרך משלו והתקדם בה לא רע. למרות שיצא לנו להיפגש מדי פעם לאורך השנים, ואפילו עסקנו לעתים בתחומים קרובים, המסלולים המקצועיים שלנו היו די שונים האחד מהשני. אז איך יכול להיות שמצאנו כל כך הרבה נקודות דמיון? הנה סיבה אחת לפחות.
נתחיל בטיפ קטן: אל תקבעו לקפה עם מישהו שלא פגשתם כבר תקופה באותו מקום שבו נפגשתם בפעם הקודמת. בתי קפה משתנים, נסגרים, זזים – ממש כמו בני אדם. אל תשאלו איך אני יודע.
אחד היתרונות הגדולים בשיחה עם מישהו שהמסלול שלך שונה משלו הוא היעדר הנטיה הטבעית שלנו לעשות השוואות. אפשר לחלוק ושמוע סיפורים, חוויות והתלבטויות בלי לנסות ולבדוק אם הם מעידים על התקדמות מהירה יותר משלי, על בחירות מוצלחות יותר בצמתים החשובים או אם דבר כזה היה יכול לקרות גם לי. בניגוד למה שנהוג לחשוב, זה המצב האידיאלי ל"למידה מעמיתים" ולא כאשר שני הצדדים קרובים מדי זה לזה ולסיטואציות שהם חולקים.
זה גם מאפשר לזהות בקלות מאפיינים משותפים להרבה ארגונים וחברות בכלל, ולבני האדם שעובדים בהם בפרט. לא משנה אם גדלתם במגזר הפרטי או הציבורי, עבדתם ברפואה או בחינוך, הייתם המנהלת או העובד! חלק מההתנהגויות שלנו בתוך ארגון אפשר לנבא מראש.
החבר, נקרא לו "ע" כי "עידן" זה ארוך, הוא מומחה בתחומי החילוץ וההצלה ויש לו חברה שמפתחת ומוכרת פתרונות חדשניים בתחום בכל העולם. הוא סיפר שלאחרונה קיבל פניה מיחידת עילית צבאית, עם בקשה להדגים להם "פתרונות מתקדמים". כשהוא ניסה להבין למה הם מתכוונים ב"מתקדמים" הם ענו שהם מעוניינים ביכולות שאין להם ושהם רוצים להטמיע תוך זמן קצר ביחידה.
רגע, רגע. יש כאן הגדרה מעניינת.
מצד אחד, מבחינתם כל דבר שאין להם כבר היום הוא מתקדם, כי ברור שאם אלו יכולות בסיסיות ואפילו מעבר לכך – הם כבר שולטים בהן. אם לנו אין את זה ואנחנו יחידת עילית – זה בטוח מתקדם!
מצד שני, הם רוצים להטמיע אותן ממש מהר. הדגמה אחת או שתיים, הדרכה קצרה ואנחנו על זה. ואני לתומי חשבתי שיכולת מתקדמת דורשת בנייה לאורך זמן, צבירת נסיון והתמקצעות.
ההגדרה הזו לא נשמעה לי מוזרה כי שמעתי אותה בדיוק יומיים לפני הפגישה בעצמי. התבקשתי לעזור למפות יכולות מחקר מתקדמות ליחידה מודיעינית מהטובות בעולם. אתם כבר יכולים לנחש מה היתה ההגדרה שלהם ליכולות המתקדמות: כאלו שאנחנו לא משתמשים בהן היום, ואולי יאפשרו לנו זוויות מחקר נוספות, אבל כאלו שניתן להדגים ולתרגל במסגרת יום שאנחנו משריינים לכך באחד הקורסים. יום אחד ואנחנו שולטים בשיטה שאנחנו תופסים אותה כמתקדמת.
אף אחת מהיחידות האלו אינה נחשדת בחוסר מקצועיות או בחפיפניקיות. להיפך. מה שמביא אותי לשתי מסקנות בעקבות השיחה הזו, שבה ניסינו לפענח ביחד את בחירת המילים הייחודית.
ראשית, כולנו – גם המקצוענים ביותר – לוקים בתסמונת "הדשא של השכן ירוק יותר". אפילו אם צברנו כבר לא מעט הצלחות, פרסים והכרה, יש לנו נטיה לחשוב שהשכן יודע טוב מאתנו לדשן ולטפח את הדשא שלו, ולכן הגינה שלו יפה יותר, מתקדמת יותר.
אבל שנית, אנחנו עלולים לא להבין את מלוא המשמעויות של לבחור בדרך אחרת או בשיטה אחרת, למרות שאנחנו מתייחסים אליה כמתקדמת. אי אפשר ללמוד שיטת חילוץ או שיטת מחקר ביום אחד; אי אפשר לפתח אותה לנכס מקצועי בלי להשקיע חודשים ושנים של התנסויות (וכשלונות!); אי אפשר לשמר אותה ביחידה בלי מומחי תוכן שזה עיקר עיסוקם.
יודעים מה? בשני המקרים מדובר בשיטות שכבר היו בשימוש של אותן יחידות בעבר, אבל נזנחו עם השנים. זה לא משנה מדוע הן נזנחו – בגלל העדפה של שיטות אחרות, טובות לא פחות, או בגלל אילוצי משאבים. המקצוענים של אותן יחידות פשוט העדיפו מסלול אחר והתמקצעו בו. זה מה שהפך אותם ליחידות עילית. השיטות שהם ביקשו אינן מתקדמות יותר, אלא רק אחרות, אבל אם בוחרים בהן – גם הן דורשות את מלוא ההשקעה כדי להפיק מהן את המיטב.
מחפשים עוד פתרונות למקרה שגיליתם שהדשא של השכן קורץ מרוב ירוק? יחידה מוצלחת יכולה לרכוש את החלקה של השכן, וכך לאמץ את מה שיש לו בזמן קצר; היא יכולה גם להשכיר אותה או להעסיק את השכן עצמו. ואם מה שיש בחצר ליד לא חשוב? אז כדאי להפסיק להביט ולבדוק את החצרות של יתר השכנים…
אגב, אם לא בא לכם להשקיע את כל הזמן בלקנא בדשא של השכן – אולי תאמצו את הגישה של מאיר אריאל, שבחר להשלים עם כך שהדשא של בני השכן יפה יותר והפסיק לטפח את הדשא שלו, כדי שיצהיב. הבעיה היא שעכשיו הדשא של השכן של בני צהוב יותר…
עד כאן להפעם.