שלוש נקודות על שלוש נקודות…

אבל השימוש שצבר את התאוצה הגדולה ביותר בשנים האחרונות הוא הוספת שלוש נקודות כדי לרמוז על בדיחה, אירוניה או לגלוג.

"אני כבר רץ לנסות את זה…" (אני, בתגובה על כל המלצה על מתכון חדש, שישנה לי את החיים…)

"השבוע אין מצב… עמוס באירועים…" (החבר מקבוצת הווטסאפ שנמצא כבר שנתיים בחופשת שחרור)

זה השימוש הכי כיפי בעיניי בשלוש נקודות, כי הוא הולך ומשתנה כל הזמן, כיאה לשפה אינטרנטית. יש כאלו שמעדיפים להשתמש בשתי נקודות או בארבע, במקום בצורה התקנית; יש כאלו שמקפידים על משפטים שבהם משולבים לפחות שני רצפים של שלוש נקודות כדי להדגיש את האירוניה; ויש את אלו שלא בטוחים שהמסר עבר, אז מוסיפים גם אמוג'י קורץ או צוחק.

אני יכול בהחלט להבין מאיפה מגיע החשש הזה. כשמשתמשים בטקסט כתוב, קשה להעביר את כל הדקויות שיש במשפט שנאמר בעל פה, ובוודאי כשמדובר בהומור, ציניות או אירוניה. איך אני יכול להיות בטוח שהצד השני לא יפרש את הטקסט במשמעות המילולית שלו?

ניית'ן פו היה הראשון שניסח את האבחנה המשעשעת שנקראת על שמו, חוק פו, לפיה "ללא סמיילי קורץ או סימן בולט אחר של הומור, לא ניתן להבחין בין דעה קיצונית לבין פרודיה". אם זה נכון לגבי דעות קיצוניות, בעידן האינטרנט זה נכון שבעתיים לגבי כל משפט שיש לו מבנה הגיוני.

שלוש הנקודות הן תחליף זול ומהיר לאמוג'י כדי להבהיר ש"אני רק צוחק".

מצד שני, הן גם דרך טובה להראות שאתם לא סומכים על הקוראים שלכם שיבחינו לבד בהומור…