מה קורה כשנותנים לרופאים שובר מתנה לשטיפת רכב?
לפני חודש הכנסנו לטיפול תקופתי את שני הרכבים של המשפחה, באותו יום. נפרדנו מכך וכך כסף, אבל יצאנו עם חיוך, כי קיבלנו עבור כל אחד מהטיפולים שובר לניקוי חיצוני של הרכב. השובר תקף לחודשיים, אז ברור לי לחלוטין שבעוד חודש נזרוק את שניהם, כי לא נשתמש בהם.
איך אני יודע את זה? יש הרבה סיבות: הזיכוי הוא למכון שטיפה שלא נמצא במסלול הנסיעה הרגיל של אף אחד מאתנו, ממילא אף פעם אין זמן טוב לשטיפה (בקיץ אבק, בחורף גשם), אנחנו נזכרים בו רק כשאנחנו כבר ברכב בדרך לאנשהו… גם אצלכם זה ככה?
אז למה מקבלים שובר כזה בסוף הטיפול? מאותה סיבה שטיפול אצל השיננית מסתיים בטיפול בפלואור – ציפוי עדין, נעים ומרגיע ששולח אותך הביתה עם טעם טוב. אתה יודע שזה כואב, ובכל זאת לא היית מוותר על השלב הזה. האפקט הוא גם רפואי, אבל לא פחות מזה – פסיכולוגי.
בפרויקט יזמות עם אנשי רפואה הם סיפרו שאנשים לא רוצים לצאת מחדר הרופא בלי לקבל מרשם או הפניה. גם אם הרופא אומר שאין שום סיבה רפואית לכך, שהכאב יחלוף עוד לפני שייקבע להם תור (בגלל עומסים) או שממילא הטיפול הרצוי הוא רק מנוחה – המטופלים לא משתכנעים.
הם רוצים לצאת עם משהו ביד. זה שילוב של "ליתר בטחון", "אני לא רוצה לחזור לכאן שוב אם המצב יחמיר", "אני לא מאמין שאין לזה טיפול" ועוד סיבות.
בעולם הרפואה יש מספר פתרונות לתופעה הזו – החל משכנוע, דרך הפניה עם המלצה לחכות עם המימוש שלה ועד הפניה מושהית, שניתן לממש רק אחרי מספר ימים. התוצאה של השיטה האחרונה היא שרוב המטופלים אכן לא מממשים את המרשם, ונחסכת מהם צריכה מיותרת של תרופה.
אחד הרופאים בחדר, שמשתמש גם הוא בשיטה הזו, אמר שהוא מכיר ביתרונות שלה, אבל בפועל זה ממש כמו פלצבו – האפקט הוא פסיכולוגי בלבד.
לא התאפקתי ושאלתי אותו – כשאתה מסיים טיפול במוסך – אתה לוקח את השובר לשטיפת רכב? "כמובן", הוא ענה.
ואתה משתמש בו? אין תשובה. כולנו זקוקים לפלצבו, גם רופאים.
אגב, פלצבו בעברית הוא תרופת דמה, אבל האקדמיה ללשון עברית אישרה גם את "אין-בו" – הברקה!