אנשים מייחסים בטעות את "תיאוריית החלונות השבורים" לרודולף גו'ליאני, מי שהיה ראש העיר ניו יורק (והיום, ובכן, קצת פחות…). השבוע נתקלתי בגרסה הדיגיטלית של התיאוריה, בישיבה מרובת משתתפים באגף ה- IT של חברה גדולה שהתקיימה מול מסך ענק ומשוכלל שכבר שבועיים מרצד בלי הפסקה ולא מאפשר להתרכז בתוכן שמוצג בו. זה האגף שמתקין את המסכים בכל רחבי החברה.
כשג'וליאני נכנס לתפקיד ראש עיריית ניו יורק בשנת 1994 מצב הפשיעה בעיר היה קשה. הקמפיין שלו התמקד בשיפור איכות החיים ומלחמה בפשע, ובאמת במהלך כהונתו הפכה ניו יורק לעיר הגדולה הבטוחה ביותר בארה"ב (לפי ה- FBI). ג'וליאני נקט במדיניות של אפס סובלנות כלפי גילויי פשע והחליט ליישם את הגישה שעומדת בבסיס תיאוריית החלונות השבורים, לפיה אם מזניחים טיפול בחלון שבור יחיד, הדבר יגרור עם הזמן עליה באלימות ובפשיעה, ולפיכך יש להקפיד על שמירת החוקים והאיסורים החברתיים כבר בשלבים הראשונים של גילויי שבירה שלהם.
ג'וליאני התגאה בהצלחת הגישה, והיא קיבלה מקום לא קטן בספר שלו "מנהיגות". ובכן, המנהיגות של ג'וליאני עצמו ספגה לא מעט ביקורת מוצדקת מאז, שמגובה בכתבי אישום והרשעות בשל הצהרות שקר, עבירות אתיקה ועוד.
אני אוסיף ביקורת נוספת על כך שרבים מקשרים את תיאוריית החלונות השבורים לג'וליאני ושוכחים שהקרדיט מגיע בכלל לג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג, איש מדעי המדינה וקרימינולוג בהתאמה, שניסחו אותה כבר ב- 1982. הם ניסחו את התיאוריה בעקבות יישום מוצלח של גישה חדשה שנקטה משטרת ניו ג'רזי, במסגרתה הונחו השוטרים לצאת מהניידות ליותר סיורים רגליים. הנתונים הראו ששיעורי הפשיעה לא ירדו (כי לרדוף ברגל אחרי פושעים זה איטי יותר מאשר בתוך ניידת), אבל – וזה אבל גדול – תחושת הבטחון של התושבים עלתה, כמו גם המורל והסיפוק של השוטרים.
אז יש גם גרסה דיגיטלית לתיאוריה הזו, ונתקלתי בה ממש לאחרונה. דמיינו חדר דיונים שבו עשרה מנהלות ומנהלי תשתיות מיחשוב, ציוד קצה, רשת, תוכנה ועוד – מהמומחים והמצטיינים שפגשתי. הנושא חשוב, המשתתפים פעילים, אבל משהו אחד מושך את העין. מסך הענק הכפול שעל הקיר המרכזי מקולקל. בחצי הימני שלו אפשר לראות את המצגת כמו שצריך, אבל בחציו השמאלי יש העתק דהוי, צבוע בורוד בהיר ומרצד במהירות של אותם שקפים.
זה מצב המסך כבר כשבועיים לפחות (יודע, כי הייתי שם לפני כן).
זו היחידה שאחראית, בין היתר, על התקנת כל ציוד הקצה בחברה, שיש לה כמה משרדים ומתקנים בארץ. הם קובעים את תו התקן של הציוד.
ברגע הראשון זה משעשע. האירוניה ברורה לכולם. כולם ביקרו בחדר הזה מספר פעמים באותה תקופה, ולכולם ברור שהמסך המרצד לא רק מפריע לריכוז של כולם תוך כדי הדיון, אלא נראה מאד לא תואם למסר שלהם לגבי הקריטיות של מידע ומיחשוב להצלחת הארגון.
למה המסך השמאלי לא כבוי, כדי שלא ימשוך תשומת לב? כי המסך משוכלל מדי… אי אפשר לכבות צד אחד שלו. או שניים או כלום.
למה לא מתקנים אותו? ובכן, כבר הגיע חלק שמאלי חלופי למסך, אבל ממתינים עם ההתקנה שלו עד שיגיע השולחן החדש של חדר הדיונים?
למה השולחן החדש מעורב בסיפור? כי מי שאחראי על תחזוקת חדר הדיונים רוצה לבצע את שתי המשימות ביחד ולחסוך זמן השבתה שלו.
אני לא מומחה לוגיסטיקה, אבל אם אני יחידת IT, אני מוכן לסבול שולחן בגרסה לא מעודכנת מאשר ציוד IT, שבפועל משדר לכולם "חלונות שבורים", גם אם המסר הזה רחוק מאד מתפיסות העבודה המתקדמות של החברה.
אם כבר יש לי זמן מסך – לפחות שהמסך יהיה איכותי.