נניח שאתם חלק מקבוצה שבונה מגדל כוסות, שהבסיס שלו רחב וככל שעולים בגובה – מספר הכוסות בכל קומה קטן יותר אבל הסיכון להתרסקות עולה.
האם תעדיפו להשתתף בשלבים הראשונים של המשימה ובהדרגה ללכת אחורה ולעודד? אולי תרצו דווקא להיות בין האחרונים שניגשים למלא את הקומות האחרונות. הבחירה להישאר אחרונים יכולה להביא לכם את התהילה, אבל יכולה גם להביא לקריסה של המגדל, שתהיה מלווה בביקורת קולנית ובלחץ חברתי על חוסר היכולת שלכם לעמוד בהבטחה שהתנדבתם לספק.
ומה עשיתי מיד אחרי ששלחתי את השקף לכולם? חיכיתי לראות מי הראשון שכותב לי בחזרה "מושלם" או "מדהים". האמת, הייתי מסתפק גם ב"אחלה, זה מאד עוזר". אני לא בטוח שהייתי בשל לקבל פידבק שאומר שיש מה לשפר באיפיון – הייתי כנראה חושב שזו טעות הקלדה או משהו כזה. מזל שאף אחד לא הגיב במשך כמה שעות; מי שעובד לפי שעון ארה"ב ישן בשלווה באותה עת ולמי שכאן יש גם חיים משל עצמו. זה נתן לי את השהות הנדרשת להבין בעצמי מה עוד אפשר לשפר, וגם לשמוע בהמשך מהם ולקבל באהבה את ההמלצות.
המקום הראשון שבו נתקלתי השבוע בתופעה היה קבוצה קטנה של מנהלים בדרגי ביניים במסגרת דיון בנושא עבודה שיתופית. במהלך הדיון הפניתי שאלה לקבוצה וציינתי כי נרצה לשמוע תשובות יצירתיות של כל המשתתפים, אבל באופן כזה שלא ניתן לחזור על תשובות שכבר נאמרו או אפילו תשובות מאותו סוג.
אחרי שהראשונה והשני שברו את מחסום הבושה, תוך שניות בודדות סימנו רוב המשתתפים שהם מעוניינים לשתף רעיונות. היינו ב"איזור הבטוח" שבו המשתתפים כבר הבינו אם הרעיון שלהם יכול להיחשב מתאים, ומהצד השני רובם לא רצו להישאר אחרונים ולהסתכן בכך שהרעיון שלהם כבר ייתפס.
משתתף אחד בלבד ביקש להיות אחרון, כשהוא מחייך בצורה שמרמזת שהוא בטוח שהרעיון הוא גם מעניין וגם ייחודי, כך שאינו חושש שמישהו אחר יחשוב עליו. לסקרנים שביניכם – זה באמת היה רעיון מעניין ואף אחד לפני כן לא חשב עליו…
ההבנה שמדובר במשימה שבה מרכיב ה"סיכון" עולה עם הזמן היתה מהירה אצל כולם, והם העדיפו להיות בין הראשונים כדי לחסוך מעצמם מבוכה או אי נעימות. יחד עם זאת, טעות או פספוס של אחד מהם לא היה משפיע על כל הקבוצה אלא רק עליהם.
במקרים האחרים מרכיב הסיכון כבר היה גדול יותר, מכיוון שטעות או פספוס השפיעו על כל הקבוצה. במשימות הבאות, התקדמות ברצף המשתתפים צמצמה (לפחות בעיניהם) את האפשרויות שעומדות בפני המשתתפים הבאים, או גבתה מחיר קבוצתי כמו חזרה לנקודת ההתחלה. סיטואציה כזו ניתן ליצור גם במשימות פיזיות (שרשרת אנושית, מסירות כדור, פתרון רצף חידות של חדר בריחה) וגם במשימות חשיבה (יצירת רצף לוגי בין מושגים, בנייה של שרשראות סיבה-תוצאה).
את המשימות האלו העברתי בהפרש של יומיים גם במספר קבוצות של ילדים באחד ממרכזי המחוננים שבהם לימדתי השבוע. ההבדל בין ההתנהגות בשתי הקבוצות היה בולט, ואשמח לשמוע גם את דעתכם בנושא.
בקבוצת המבוגרים היתה העדפה ברורה של רוב המשתתפים להיות בין הראשונים להשתתף כאשר "מחיר הטעות" אינו גבוה עדין. מי רוצה להיות האחת-לפני-אחרונה שבגלל טעות שלה מתחילים מחדש את הסיבוב?
ומה קרה אצל הילדים? לפחות במשימות החשיבה בין שליש למחצית מהילדים הצביעו וביקשו להיות אחרונים ברצף. שאלתי אותם מה יהיה קל יותר, והם הסבירו שברור להם שקל יותר להיות ראשונים, אבל הם סומכים על עצמם שיצליחו – גם אם יהיו אחרונים.
אז מה קרה כאן? האם הם לא מבינים את המשמעות החברתית של טעות ברגעי ההכרעה? האם הם מבינים אותה אבל הפן החברתי פחות חשוב עבורם? האם הם כל כך בטוחים ביכולות האישיות שלהם כך שמבחינתם הסיכון לטעות אפסי? או שהם אפילו כל כך בטוחים בעצמם עד כדי כך שמבחינתם זו ההזדמנות להשיג אישור חברתי?
האסוציאציה המיידית שלי היתה של שחקני הכדורסל המיוחדים, שמוכנים לקחת על הכתפיים שלהם את הזריקה האחרונה לפני הבאזר. אני מניח שיש אצל שחקנים כאלו שילוב של יכולת אישית ובטחון שיצליחו למצות את הסיכוי ביחד עם החוסן להתמודד עם המחיר של התממשות הסיכון של פספוס.
ואז יצאתי החוצה לחצר של מרכז המחוננים, וראיתי איך הם בונים פעם אחר פעם מגדל כוסות. גם כשהסיכון מתממש, המגדל קורס והם זוכים לצעקות מהחברים – הם פשוט מתחילים מחדש, כי הם מבינים שזה רק משחק ותמיד יש עוד הזדמנות להוכיח את עצמך.
עד כאן להפעם.