השבוע נתקלתי בשני טוויסטים קטנים על פילים, או ליתר דיוק על ביטויים שקשורים לפילים.
הטוויסט הראשון הוא העובדה שלפיל יש באמת "עור של פיל", שהעובי שלו הוא כ- 2-3 ס"מ, אבל הוא ממש לא בעל החיים עם העור העבה ביותר. לכריש לוויתן, למשל, יש עור שיכול להגיע לעובי של 10 ס"מ; העור של תנינים ושל קרנפים יכול להגיע ל- 4 ס"מ. אז למה דווקא הפיל הוא מטאפורה למי שקשה לפגוע בו? כנראה שגם לגודל ולמסה שלו יש חלק בכך, אז אני מקווה שאף קרנף לא נעלב.
הטוויסט השני הוא על הביטוי "פיל לבן". אנחנו רגילים לפגוש אותו בהקשרים של פרויקטים גדולים, בייחוד פרויקטי נדל"ן, שאחרי בנייתם נותרו חסרי תועלת – לא בדיוק הנכס שהייתם רוצים להחזיק בו. למדתי שמקור הביטוי הוא בכך שפילים לבנים (יותר נכון ורדרדים בהירים) היו מקודשים בסיאם והיו ניתנים במתנה למלך.
האגדה מספרת שהמלך היה יכול להעניק אותם כמתנה של מזל טוב, כאשר מסר אותם ביחד עם חלקת אדמה שבה ניתן לגדל אותם. לעומת זאת, כאשר הוא לא אהב מישהו הוא העניק לו רק את הפיל, ובכך הפך את המתנה לנטל שעלות הגידול שלו יקרה ולא ניתן להפיק ממנה תועלת. מזל טוב או רע – זה תלוי גם במעטפת ולא רק בפיל עצמו.
היות שבר נכנסנו לעולמות של טוויסטים, שינויים ופילים – הנה אחד הביטויים האהובים עליי ביותר בהקשר הזה, שמתאר את הקושי בלעשות שינויים – לדחוף פיל בעליה. טוב, זה לא בדיוק ביטוי מוכר, אלא שורה מתוך השיר The Great Beyond של להקת REM, שנכתב על הקומיקאי האגדי אנדי קאופמן כחלק מפסקול הסרט Man on the Moon. דחיפה של סלעים בעליה היא רמז מוכר לעבודה קשה, סיזיפית, אבל מייקל סטייפ, סולן הלהקה, בחר במטאפורה הזו (ובנוספות) כנראה כדי לייצג את הגישה האבסורדית והלא שגרתית שאיפיינה את קאופמן.
מי אמר שלא-שגרתי זה רע? יכול להיות שכולנו צריכים לדחוף פילים בעליה, ואולי בעצם כולנו כבר עושים את זה, כל אחד והפיל שלו.
אחרון לסיום – אם אין לכם זכרון של פיל ואתם רוצים במה שכבר כתבתי על הפיל שבחדר ועל המשל ההודי אודות ששת העיוורים והפיל – מוזמנים לעשות את זה כאן.