שלוש תובנות על זמן בהודו

שבוע בהודו זה ממש מעט וזה ממש הרבה – תלוי באיזו נקודת זמן ספציפית בודקים. חוזר מפרויקט של שבוע במומבאי עם תחושת כבוד עצומה לזמן המקומי ועם שלוש תובנות משלי על האופי המיוחד של הזמן במדינה הקסומה הזו.

זה לא הביקור הראשון שלי בהודו, וגם לא במומבאי, אבל בניגוד לנסיעה המשפחתית הקודמת, הפעם מדובר בפרויקט בן שבוע שלם של SIT ביחד עם טל הר-לב. באנו לעבוד, כך שמראש הגענו עם מודעות גבוהה לתיזמון של כל יום וכל שעה. למרות זאת, ואולי בדיוק בגלל המודעות הזו, הופתעתי בכל פעם מחדש ללמוד משהו חדש על מה שחשבתי שהוא נתון פיזיקלי קבוע. הנה שלוש הפתעות שלי שאולי תמצאו בהן שימוש גם אתם – גיאוגרפית, מקצועית ואישית.

הפרש הזמנים בין ישראל לבין הודו הוא שעתיים וחצי. לא שעתיים, לא שלוש – שעתיים וחצי. כשחושבים מתי אפשר להתקשר הביתה או איך לשלוח זימון ביומן – זה יכול להיות מבלבל. הודו היא לא המדינה היחידה שאימצה שעון שההסטה שלו מ- GMT אינה נמדדת בשעות שלמות. זה קורה לפעמים בגלל סיבות גיאוגרפיות, תרבותיות או פוליטיות, אבל מעולם לא טרחתי לבדוק מה הסיבה לבחירה הזו בהודו.

ובכן, התשובה היא שהודו פרוסה על פני שני איזורי זמן סמוכים. במקום לחלק את המדינה לאיזורים נפרדים עם הפרש של שעה ביניהם, כמו שקורה במדינות אחרות, בהודו החליטו לאחר קבלת העצמאות ב- 1947 לאחד את כל המדינה תחת איזור הזמן IST. המרכז של איזור הזמן החדש מתאים לחלקים המאוכלסים ביותר במדינה אך מאפשר יעילות כלכלית וחברתית. זמן ממוצע שמשרת את הודו כולה!

זה נכון גם לגבי תחושת הזמן האישית. את רוב הנסיעות שלנו במומבאי עשינו במוניות. "פקק" זו מחמאה לחלק מעומסי התנועה בעיר. אין טעם לכעוס על ההתקדמות האיטית – עדיף לנצל אותה לשיחה מרתקת עם השותפים לנסיעה. אבל אם לא ניסיתם עדין נסיעה בריקשה במומבאי – אני ממליץ לעשות זאת בביקור הבא. תגלו שהזמן טס הרבה יותר מהר ממה שחשבתם. אותו מסלול – קצב שונה לגמרי.

אבל הלקח החשוב ביותר שלי היה דווקא בתחום המקצועי. כמו כל סדנה אינטנסיבית, גם כאן עבדו ביחד אנשים מיחידות שונות של אותה חברה ביחד עם שותפים חיצוניים. הרקע הייחודי שכל משתתף או משתתפת מביאים לשולחן, נקודת המבט הייחודית שלהם, המשאבים שהם נגישים אליהם – כל אלו הם יתרונות מוכרים בעבודה שילובית.


ובכל זאת, היה מרתק לשמוע את אחד המשתתפים מציין בסבב הפידבקים בתום הסדנה אומר משהו מדוייק יותר: שמה שחשוב הוא להתחיל לעבוד ביחד מוקדם יותר בכל תהליך.

אנחנו נוטים לחשוב שכאשר כבר בנינו תהליך משותף ושילובי – השגנו את הקפיצה המשמעותית שחיפשנו. אבל הדגש שלו ממחיש שתהליך השיפור הוא מתמשך וגם מי שרגיל לעבוד בשילוביות יכול לעשות זאת ברמה גבוהה יותר.

בכל רגע כדאי לחשוב מה עוד אפשר לספר מראש לשותף שאתם צפויים לפגוש בשלב הבא של הפרויקט; אם כבר סיכמנו לשתף פעולה בשלב ב – אולי אפשר לעשות זאת גם בשלב א; ואולי אפשר לקבל מכלל השותפים חלק מהפידבק של סוף התהליך עוד לפני היציאה לדרך?

אני מתכוון לשלב את הדגש הזה בסדנה הקרובה על שילוביות… חבל שהיא לא תהיה בהודו.