זה נכון, הרעיונות הכי טובים קופצים לנו לראש כשאנחנו במקלחת. אנחנו מתייחסים למשפט הזה לפעמים בתור בדיחה, אבל יש לא מעט נסיון וידע מאחוריו, מעבר לנסיון החיים של כל אחד מאתנו. מה אפשר ללמוד מזה על JOMO ולמה זה לא עובד בצורה דומה כשאנחנו בשירותים? רמז – הסטטיסטיקה אומרת שלפחות מחצית מכם נכנסים עם הטלפון הנייד לשירותים…
על מקלחת והשראה
מקלחת היא דרך מצויינת לשמור על נקיון ועל היגיינה, אבל היא גם דרך מצויינת להירגע, במיוחד בסוף יום עמוס. יכול להיות שתקבלו תשובה שונה אם תשאלו את ג'נט לי, מי ששיחקה את דמותה של מריון קריין בסרט "פסיכו", אבל עבור רובנו זה עדין נכון.
לרוגע הזה יש תפקיד חשוב בהגברת היכולת שלנו לחשוב בצורה יצירתית. זו לא רק תחושת בטן של רבים מאתנו, אלא נושא שנחקר לא מעט. למעשה, כשחוקרים מנסים להסביר למה 72% מהאנשים מדווחים על כך שהרעיונות הטובים שלהם צצים במוחם כשהם במקלחת, הם מציינים מספר סיבות אפשריות.
אחד המרכיבים החשובים לעידוד יצירתיות הוא דופמין. ככל שיותר דופמין משתחרר בגוף – כך אנחנו יותר יצירתיים. מקלחת חמה היא טריגר מצוין להפרשת דופמין, כמו גם אימון ספורטיבי או נסיעה הביתה בסוף יום עבודה.
מרכיב שני הוא הסחת דעת. שלי קארסון, חוקרת מהמחלקה לפסיכולוגיה בהארוורד, טוענת שבניגוד למה שמקובל לחשוב, הסחת דעת אינה דבר רע כשמדובר בנסיון למצוא רעיונות יצירתיים. הסחת הדעת מאפשרת "תקופת אינקובציה" שנדרשת לנו לפעמים כדי להיחלץ מקיבעון וכדי לחשוב על כיוונים חדשים להתמודדות עם אתגרים.
מרכיב נוסף הוא העובדה שמקלחת היא פעילות אישית, שמתבצעת בסביבה רגועה ונטולת שיפוטיות. זה מאפשר לנו להעלות בדמיון כיווני חשיבה שאולי היינו מתביישים או חוששים להעלות מול אנשים אחרים, ואולי אפילו מול עצמנו בסביבה אחרת.
מה הפלא ש- Aqua Notes מייצרים כבר שנים לוח כתיבה עמיד למים, שניתן לכתוב עליו במקלחת?
עם כל הידע הזה, אפשר רק להתפלא איך חברות גדולות לא מקימות במתחמי המשרדים שלהן יותר מקלחות לסיעור מוחות, במקום חדרים עמוסי פופים וחטיפים.
האם זה קורה גם בשירותים?
נראה לי שכבר הבנתם לבד שהתשובה היא "לא"! מדובר אמנם בחדרים קרובים (ולפעמים אפילו באותו חדר), אבל התנאים הסביבתיים של השימוש בהם בדרך כלל שונים.
נתחיל בזה שמשך ביקור בודד בשירותים הוא קצר משמעותית מביקור במקלחת. זה כמובן נתון שקשה לבדוק אבל סקרים שונים מצאו שאדם מערבי מבלה כשלוש שעות בשירותים בשבוע – פי 2 מהזמן הממוצע שמוקדש לאימון גופני.. זה לא משאיר הרבה זמן ל"תקופת אינקובציה". אם אתם מחפשים עוד מידע בנושא – כאן יש כמה נתונים סטטיסטיים שיפתיעו אתכם.
אבל נראה שאחד ההבדלים המשמעותיים נעוץ גם בעובדה מפתיעה אחרת. מעל מחצית מהאנשים נכנסים לשירותים עם הטלפון הנייד. אם זה נראה לכם הרבה – יש סקרים אחרים שמדברים על מספרים גבוהים בהרבה, כולל סקר שמצא ש– 88% מהאנשים נכנסים עם המכשיר הנייד לתא הקטן – נתון כמעט זהה לכמות האנשים שנכנסים עם הטלפון למטבח. זה די מלחיץ כשמצליבים את הנתון הזה עם הנתון השני מאותו מחקר, לפיו 44% מהאנשים מכניסים את הטלפון הנייד לפה שלהם.
אני אחסוך מכם את כל ההסברים לגבי היגיינה ובריאות – לא קשה להבין שהטלפון שלנו הוא מדגרת חיידקים של ממש. אבל אנחנו בעניין של יצירתיות וחשיבה אחרת, אז נתעמק לרגע בהסבר מדוע זה קורה, וגם בשאלה על מה זה משפיע.
למה זה קורה? ההסבר פשוט, יחסית.
ברמה הכי בסיסית, הטלפון הנייד כבר הפך מזמן לחלק אינטגרלי מהזהות שלנו ומהגוף שלנו. אנחנו אפילו לא חושבים להפרד ממנו, כי הוא נמצא בשימוש תמידי, בדיוק כמו שמי ש(עדין) עונד שעון לא חושב בדרך כלל להוריד אותו מידו בכניסה לשירותים. אלא שהוא לא רק נשאר בכיס – אנחנו גם משתמשים בו בשירותים.
למעשה, ההסבר הוא עמוק יותר – יש אינספור מחקרים על נושא ההתמכרות לטלפונים הניידים אצל מבוגרים וצעירים כאחד. מילון קיימברידג' בחר ב- 2018 את מילת השנה שלו – נומופוביה, חרדה שהוגדרה לראשונה ב- 2008 ומשמעותה בעת מאיבוד קשר עם הטלפון הנייד. מקור המושג הוא קיצור של No Mobile Phone Phobia.
לא רק שאנחנו לא רוצים להפרד מהטלפון הנייד כשאנחנו נכנסים לשירותים – אנחנו פשוט לא יכולים לעשות את זה! אני לא מדבר עליך, כמובן. אני מדבר על 88% של האנשים האחרים…
אפשר להעמיק עוד הרבה בנושא ההתמכרות לטלפון הנייד, אבל לא פחות מעניין להבין את ההשפעה של התופעה. אני אתייחס לשתי השלכות שונות לחלוטין של כניסה עם הנייד לשירותים – אחת גשמית מאד והשניה קצת יותר עקרונית.
רעיונות שנשטפו עם הזרם
רוצים סיבה פרקטית לא להתמכר לטלפון? זה גורם לאובדן של הטלפון…
ההתעקשות שלנו להשאר צמודים לטלפון בכל מקום, גם כשאנחנו בשירותים, גורמת לכך שניידים רבים נופלים לשירותים. במקרה הטוב זה גורם לאיבוד חלק מהמידע שלכם שלא מגובה במקומות אחרים, ובמקרה החמור – תצטרכו להשיג לעצמכם חיים חדשים!
טוב, אתה סתם מגזים! כמה אנשים כבר הפילו את הטלפון בשירותים? בדקתי את זה, כי בדיוק השבוע חברה ותיקה פירסמה בפייסבוק שזה קרה גם לה. גם הנתון הזה יכול להיות קשה לאימות (בכל זאת, קצת מביך לפעמים להודות), אבל יש מחקרים שמראים ש- 19% מהאנשים הפילו בטעות את הטלפון הנייד שלהם לתוך האסלה. כמעט אחד מכל חמישה אנשים!
אגב, דווקא בזמן ישיבה בשירותים הסיכוי שהמכשיר ייפול פנימה הוא נמוך יחסית. בדרך כלל זה קורה כשהמכשיר נמצא בכיס המכנסיים או בכיס החולצה, וכאשר מתעסקים עם הבגדים לפני או אחרי הטקס המרכזי הוא מחליק ונופל. ככה זה, גם רוב תאונות הטיסה מתרחשות בהמראה או בנחיתה, ולא בזמן השיוט.
ההשפעה האמיתית של ה- FOMO ומה זה JOMO
בואו נצא מהשירותים ונסתכל על התמונה הרחבה יותר. החשש מאובדן הקשר עם הטלפון קשורה באופן הדוק לתופעת ה- FOMO – Fear of Missing Out, או בעברית חרדת החמצה. זוהי אחת התופעות העוצמתיות ביותר של העידן הדיגיטלי והיא מתאפיינת בחשש מפספוס של מידע חשוב, חוויה שמישהו אחר חווה, קטיעה של קשר חברתי וחשש תמידי מאיבוד הזדמנות חברתית, עסקית, רומנטית ועוד.
הרשתות החברתיות והטלפונים הניידים הפכו את קצב העדכונים שלנו על מה שקורה אצל אחרים לבלתי אפשרי עבור המוח האנושי, והתוצאה היא שאנו מביטים על הטלפון שלנו עשרות פעמים בשעה כדי לבדוק אם התקבל עדכון נוסף שקריטי לנו לדעת כאן ועכשיו.
למרבה הצער, דווקא הזמינות של הטלפון הנייד והיכולת שלנו לבדוק בכל שניה את מצב העדכונים גורם למצב שבו אנו מאבדים את המרכיבים המשמעותיים ליצירתיות שאותם הזכרתי בתחילת המאמר: רוגע, נדידת מחשבות והיעדר שיפוטיות.
למרות שאנחנו חושבים שקצב החיים המהיר הוא תופעה חדשה, זה ממש לא נכון. כתבתי כבר על הנושא, ואתם מוזמנים גם לקרוא את הספר המרתק של קרל אונורה, "בשבח האיטיות", שממליץ לכולנו להאט קצת את קצב החיים שלנו כדי להגביר את הסיפוק, היצירתיות והבריאות.
דיברתי השבוע בשיחת וידאו עם חבר חדש, שהכרתי בחו"ל ממש לאחרונה. במהלך השיחה הוא תיאר בהתלהבות עד כמה הוא רוצה לדעת, להיות מעורב ולהשפיע על כל דבר כמעט שקורה בחברת הענק שבה הוא עובד. "יש כל כך הרבה דברים שקורים ואני יכול לעזור בחלק גדול מהם, עם הנסיון שאני מביא". למרות שאני מכיר אותו זמן קצר, אני יכול להבטיח לכם שהוא מביא לא רק נסיון אלא גם ידע, יכולת ומוטיבציה שכל מנהל יידע להעריך.
"תגיד, אתה סובל מ- FOMO?" שאלתי אותו. הוא ענה מייד בחיוך שכן, למרות שלא הייתי צריך לחכות לתשובה שלו.
"אולי הגיע הזמן לנסות גישה שונה?" שאלתי. סיפרתי לו שממש השבוע סיפרה לי ידידה אחרת שהיא החליטה לאמץ אורח חיים שיש בו קצת יותר JOMO – Joy of Missing Out.
במקום חרדת החמצה – ההנאה שבהחמצה. זוהי גישה שהוצעה לראשונה על ידי סואנד ברינקמן, פרופסור דני לפסיכולוגיה, שגם פירסם ספר שנושא את השם The Joy of Missing Out. הרעיון המרכזי הוא מדהים בפשטותו – להחמיץ דברים ולהיות בסדר עם זה. אפשר לכבות התראות בטלפון הנייד, להשאיר אותו באחת הפינות במשרד למספר שעות או לצאת מהבית בלעדיו.
חוקרי מוח הראו אינדיקציות לכך שאנחנו מאבדים את היכולת שלנו לקרוא ספרים שלמים, בגלל השינוי הדרמטי בדפוסי הצריכה של מידע בעשורים האחרונים. ישנן גם אינדיקציות לא מעטות לכך שילדים ובני נוער מתקשים לפתח יכולות תקשורת וקשרים חברתיים שדורשים זמן הבשלה ארוך.
ואם נסגור מעגל ונחזור לנקודה שממנה התחלנו – בלי Jomo אנחנו מוצאים את עצמנו בלי אף רגע אחד של שעמום. אין לנו "זמנים מתים" שבהם המוח יכול להיסחף למחשבות צדדיות, אגביות, שטותיות ומפתיעות. המחיר של התופעה הזו הוא גבוה, מפני ששעמום הוא אחד הטריגרים הטובים ביותר ליצירתיות. בדיוק כמו שקורה לנו במקלחת.
עד כאן להפעם.